"סבא בוא, בוא מהר, עוד רגע מתחיל השידור", קראה נועה.

 סבא הניח את העיתון ומיהר להצטרף אל נועה ודורי שישבו מול הטלוויזיה.

"אתה חושב שייראו גם את סבתא?" שאל דורי והגביר את קול המקלט, ובדיוק אז החל הכתב לדווח מהאולם: "לקונצרט החגיגי הגיע הערב קהל רב, משמנה ומסלתה של ירושלים. הקהל קיבל את הנגנים במחיאות כפיים נרגשות".

"סבתא סיפרה לי שלקונצרט יגיעו הרבה אנשים חשובים", אמר דורי, "סבא, אתה מכיר את שמנה וסלתה שהכתב דיבר עליהם?"

"אתה חושב שסבא וסבתא מכירים את כל האנשים שהגיעו לקונצרט", התרגזה נועה. "אולי סבא מכיר", אמר דורי, "שמות כאלה לא שוכחים".

"לא", צחק סבא, "סלתה ושמנה הם לא שמות של אנשים, זה ביטוי. אם תבדקו תמצאו שהוא מופיע בפרשת השבוע שלנו".

"מעניין מאוד", אמרו נועה ודורי כמעט ביחד.

רגע לפני שהחל הקונצרט מיהרו נועה ודורי אל המחשב, ובתוך שניות הופיע על המסך הפסוק המבוקש:

"בפסוק הזה", הסביר סבא, "התורה מורה לכוהנים כיצד עליהם לנהוג בקורבן המנחה".

"מה זה שמן, אנחנו יודעים, אבל מהי סולת?" שאלה נועה. דורי הקליד את המילה "סולת" וכעבור כמה שניות הופיעה על המסך ההגדרה של אבן שושן:

"הבנתי", אמרה נועה, "אם הסולת היא קמח מובחר ויקר, אז מסלתה ומשמנה פירושו מהחלק הטוב והמשובח ביותר".

"אז הכתב התכוון לומר שהגיעו לקונצרט אנשים ידועים וחשובים?" שאל דורי.

"בדיוק", השיב סבא.

"מעניין שממשיכים להשתמש בביטוי הזה גם היום", הרהרה נועה, "אף על פי שכשאנחנו אומרים סולת אנחנו מתכוונים דווקא לגרגרים הגדולים יותר בקמח".

"זה טבעו של ביטוי", אמר סבא, "הוא נכנס אל השפה כמו שהוא ואינו משתנה".

"אבל סבא", קטעה אותו נועה, "הכתב הפך את סדר המילים בביטוי".

"נכון", אמר דורי, "בתורה כתוב: מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, והכתב אמר משמנה ומסלתה, אבל נראה לי שמשמעות הביטוי לא השתנתה".

"טוב", השיב סבא, "כמעט שאינו משתנה..."

הקונצרט עוד היה בעיצומו, אך נועה ודורי שלחו לסבא נשיקה באוויר ומיהרו אל הדלת.

"לאן?" שאל סבא.

"לספר לכולם שסבא וסבתא שלנו הם מסלתה ומשמנה של המדינה"...