בְּחֻמַּשׁ דְּבָרִים מְסַכֵּם מֹשֶׁה אֶת הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁקָּרוּ עַד כֹּה בַּמִּדְבָּר: אֶת חֻקֵּי הַתּוֹרָה וַחֲשִׁיבוּתָהּ, וְאֶת מְחֻיָּבוּת עַם יִשְׂרָאֵל אֵלֶיהָ ועוד

מֹשֶׁה לֹא מַשְׁלִים עִם כָּךְ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, וּמִתְחַנֵּן לִפְנֵי ה' לְהַתִּיר לוֹ לְהִכָּנֵס. מֹשֶׁה מְצַוֶּה אֶת הָעַם עַל חֲשִׁיבוּת שְׁמִירַת הַתּוֹרָה וְחֻקֶּיהָ – בְּלֹא לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ.

אִם יִשְׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁנִּזְכְּרוּ בַּפָּרָשׁוֹת הַקּוֹדְמוֹת, מֻבְטָחִים לָהֶם: בְּרָכָה, עֹשֶׁר וּבְרִיאוּת וְכֵן נִצָּחוֹן עַל אוֹיְבֵיהֶם.

בְּהֶמְשֵׁךְ לַצִּוּוּיִים עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה, מֹשֶׁה נוֹתֵן לִפְנֵי הָעַם "בְּרָכָה" וּ"קְלָלָה".

פרשה זו פותחת בחובה למנות שופטים – הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם שוטרים – הממונים על שמירת החוק.

בפרשתנו נמשך פירוט מצוות התורה. בין השאר מפורטות מצוות מיוחדות המתרחשות לעיתים נדירות. המצווה האחרונה בפרשה – היא מחיית עמלק.

בתחילת הפרשה מוצגות שתי מצוות הנוהגות רק בארץ. הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה את מאורעות אשר עברו על העם.

משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה גם לדורות הבאים, ולא להם בלבד. משה ממשיך ואומר כי אף אם נראה שמצוות התורה קשות לביצוע ורחוקות הן – קרובות הן לטבע האדם, ובידו לשמרן.

הגיע העת של משה לשאת את דברי הפרידה שלו מן העם, בטרם כניסתם לארץ.

בפרשה זו נפרשת השירה אותה כתב משה, שמטרתה להוות אזכור בעתיד כאשר יפנו העם עורף לתורת האל. ...

ממש בטרם ימות מברך משה את כל אחד ואחד משבטי ישראל, כמו שעשה יעקב בשעתו לפני מותו. ...